זה לא תחרות על פופולריות. זה לא רק מכונית. זה לא הצהרה אופנית, טרנד או צעצוע. לא להיילי. זה ניצוץ. ניצוץ עמוק בפנים שמחבר בין הראש, הגוף והנפש. זה הרגע כשהיא מביטה עליה בבוקר ונותן משמעות להכל. התחושה של נהיגה, נסיעה נמוכה מתחת לגובה המדרכה, זה מה שמחבר לעולם הסובב אותה. חובבנית אמיתית; אומנית ויצירת המופת שלה. שנבנתה על ידה, בשבילה.
בשנת 2008, כשהיילי רכשה את האקורה אינטגרה GSR דגם 1999, לא היו לה בכלל כוונות לקנות אינטגרה. "אני לא חיפשתי מכונית, המכונית מצאה אותי". אינטגרות מעולם לא היו מכוניות מועדפות עליה, אבל כשהיא ראתה את האקורה האדומה עם שלט "למכירה" היא התקשרה לבעלים כדי לבדוק אותה. כשהיא לקחה אותה לנסיעת מבחן, משהו קרה. בפעם הראשונה שהיא סובבה את המפתח, הורידה את החלונות, הגבירה את המוזיקה..מאז היא מחוברת למכונית. היא הפכה להיות "שלה". “Haylz Ya Time Machine" כמו שהיא קראה לה בהתחלה. נהיגה במכונית הזאת נתנה לה תחושה של בהירות, מנקה את הראש ונותנת לה את היכולת להתנתק משגרה היומיומית. חיבור כזה זה משהו שכל חובב רכב אמיתי חייב לחוות עם הבניה שלו, תחושה שזה כבר לא רק מכונית, זה חלק מאיתנו, או אפילו בעל אישיות משלו.
מאותו הרגע המסע של “Haylz Ya Time Machine" החל. כיוון שהרכב אף פעם לא היה נמוך מספיק, היילי עבדה קשה כדי להשיג את ההנמכה הרצויה, תוך שמירה על היכולות שלה להיות דיילי, פונקציונלית לחלוטין. זה לא קטע של פינוק, אלא פשוט המטרה העיקרית של היילי והעדפה אישית שלה. אנחנו חושבים שזה קצת מטורף כשהיא ממשיכה להגיד שהיא לא מספיק נמוכה, למרות בקושי אפשר לראות פיסת אספלט מתחת לליפ קדמי שנבנה בהתאמה אישית. למעשה זה כל-כך נמוך, שכאשר היא נוסעת, הניצוצות עפים לכל עבר, כל חתיכת מתכת בתחתית הרכב פשוט מגרדת את הכביש, לא פעם היילי זכתה להערות ממכוניות שנסעו לידה, כמו "את משחררת ניצוצות!" ו-"יא אללה את לא תאמיני כמה ניצוצות יצאו לך מתחתית הרכב!". לא עבר הרבה זמן עד שהשם המקורי של האינטגרה הוחלף משם כינוי חדש - ספארקי (Sparky).
ספארקי. מעכשיו אנחנו מפסיקים לקרוא לה מכונית ולא נקרא לה אינטגרה. מעכשיו היא ספארקי. למרות שספארקי זה לא שם של בן-אדם, אבל הוא ליווה את היילי בזמנים קשים וגם ברגעים משמחים. בחיים יש עליות ומורדות, ורק הדברים החשובים באמת, כאלה שנותנים לנו השראה, נותנים לנו את הכוח להמשיך הלאה ולנוע קדימה. עבור היילי, ספארקי הוא זה ששומר אותה על הקרקע, תרתי משמע. "ספארקי הוא החיבור שלי למחשבה. הוא מחבר אותי ביחד. לא משנה אילו מכשולים מכינים לי החיים, ספארקי זה משהו שאני לא אוותר עליו לעולם. גם כאשר כולם מוותרים עליי". אלה הזכרונות שלה והמוטיבציה שלה מאחורי הבניה הזאת. מאוד חשוב לנו לציין פרט קטן זה, כפי שקורה בסצנת המכוניות כיום, רבים מאיתנו שוכחים לשים לב למשמעות האמיתית מאחורי התשוקה שאנחנו משקיעים עם כל בורג שאנחנו מסובבים, עם כל סט צמיגים שאנחנו שורפים בדרך ועם נסיעה שאנחנו עושים. לא תמיד מדובר במי זה מי או כמה לייקים התמונה תקבל בפייסבוק או אינסטגרם. בדרך כלל מדובר בהרגשה של יצירת משהו שהוא שלך, לקחת משהו ולבטא את עצמך דרך הבניה שלך.
בחירת הצבע הייחודי לספארקי הפכה למציאות בזכות החבר'ה מ-Auto Techniques שנמצאים באוראנג' פארק, פלורידה. הגובה הרצוי הושג על ידי שילוב של בולמי KONI צהובים וקפיצים של Ground Control, אליהם הצטרף סט גלגלים יפים מדגם SL1 של Klutch. בגיל 14, ספארקי ידע עליות ומורדות, בכל טיפול, בכל שדרוג וכל החלפה והיילי עבדה מאוד קשה כדי לדאוג שהיא תכיר כל בורג ובורג ברכב. החל מהחלפת חלקים מקוריים, הורדת תיבת הילוכים, החלפת סרנים, מצמד והרכבת חלקי פח של ספארקי. כל זה בזכות הנחישות של היילי, דם, יזע ודמעות מאחורי הקלעים. בשבילה היה חשוב לסמוך רק על עצמה כדי שהיא תכיר לעומק את ספארקיו מה שהופך את הרכב הזה לשלה ממש. בילוי במוסך בשעות הלילה המאוחרות כדי שהאוטו יוכל לנוע יום למחרת. זה מה שהפך כל נסיעה לעבודה ובחזרה, או סתם סיבוב באזור, למשהו מיוחד ומוערך עוד יותר.
להיילי אין ממש תוכנית מוגדרת עבור העתיד של ספארקי ויש לכך סיבה טובה. כשנשאלה בנושא הזה, היא ענתה בזהירות רבה: "אף אחד לא באמת יכול לתכנן את העתיד של הרכב שלו. המכונית שלך משתנה יחד איתך. אתה עובד במסגרת האמצעים שלך וזה עושה את העבודה." בסופו של יום, הבניות שלנו הן רק בשביל עצמנו, עם הפרטים החשובים לנו, כדי להשיג את מה שאנחנו באמת רוצים. "ספארקי זה ספארקי", היא אומרת ומזכירה שזה לא חיקוי או העתקה של אף אחד, היא לא חיפשה להיות דומה למישהו, אלא לבנות בדיוק מה שהיא רצתה, מה שאהבה וזה מה שגורם לך לאהוב את הרכב שלך בסופו של דבר.
מקור: Loweredlifestyle
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה