אחד ההיבטים המרתקים ביותר של תרבות חובבי הרכב בארה"ב הוא ההתבגרות של סצנת ה-import tuner. מצד אחד יש את אלה שהתעסקו בשיפור מכוניות יפניות מאז שמכונית יפנית לראשונה דרכה על אדמת ארה"ב, אבל מצד שני התודעה האמיתית וההכירות עם סצנת הרכבים מיפן החלו להתפתח רק בשנות ה-90', בזכות מגזיני רכב כמו Sport Compact Car ו-Super Street. מכוניות כמו הדור החמישי של הונדה סיוויק והדור השני של DSM הפכו למלכות, בדומה לרוב רכבי ספורט אייקון יפניים של שנות ה-90', אשר היו מחוץ לטווח המחירים של חובב יפניות ממוצע. זאת הייתה נקודת התחלה צנועה, אבל היה זה הפתח להזדמנויות שונות לבנות פרוייקטים אדירים. אלה היו הדורות הראשונים של הסצנה האמריקאית והמטרה שלהם הייתה להוכיח שהם ראוים, כי למען האמת הם הוכיחו זאת. תעשיית הרכב יפנית הציעה לשוק האמריקאי רכבים חסכוניים, בזמן שהמיינסטרים היה מכור לנפחים גדולים ושפע של ביצועים. האומה של NASCAR לא הייתה מוכנה לקבל את העובדה שהונדה הייתה משהו מלבד כלי חסכוני שלוקח אותך מנקודת A לנקודה B.
מרוב ספק וחוסר בטחון עצמי דאז, רוב הפרוייקטים ובניות הפכו לנסיונות קיצוניים לקחת את המכונית למקומות רחוקים ככל האפשר מן המטרה המקורית שלהן. לכן, שנות ה-90' הולידו בודי-קיטים מופרכים, מערכות סטריאו בבניות מטורפות אם לא לומר מגוכחות ופרוייקטים מפלצתיים שמטרתם להציג ביצועים. סצנת חובבי היפניות לא דגלה בסגנון OEM+ משום שבדרך כלל החובבים לא זכו לכבוד הראוי למכוניות שלהם במצבם המקורי. אפילו אם להסתכל על תנועת ה-JDM, אשר הייתה חלק בלתי נפרד מהנוף מהיום הראשון, עדיין היה הדחף לשנות את המכוניות ולהפוך למשהו שונה לחלוטין ממה שהציג היצרן. מגמות אלה נדחפו לתוך המיינסטרים האמריקאי אודות ל"מהיר ועצבני" בשנת 2001 ומאז גובשה הקונוטציה של "ricer" בתוך החשיבה הלאומית. סצנת מכוניות יפניות צברה את המוניטין שלה בתור "הילד הבעייתי" של סצנת הרכב בארה"ב והעלתה דימויים עם הנוער המשתוקק לאדרנלין מבלי כל רקע מוטורי.
אם נריץ את הזמן 10 שנים קדימה אנחנו נגלה שאותם "הרייסרים" הפכו למבוגרים בחברה אמריקאית. החרדה נעלמה, אבל עבור רבים התשוקה עדיין קיימת. בנוסף, יש את ה-GT-R שנמכרת בארה"ב ויש את לקסוס שמוכרת רכבי ספורט שלה ב-375 אלף דולר וקיים ייבוא עצום של רכבים יפניים אחרים במחיר של כ-15 אלף דולר, אשר יכולות בקלות רבה להביך מכוניות אקזוטיות מלפני 20 שנה. הסצנה התבגרה, ויחד איתה התבגרו גם הפרוייקטים והבניות, הם הפכו לרציניים יותר. רבים מן הבעלים של היום, שגדלו עם כבוד עמוק למותגים האלה, סוף סוף יכולים לייבא רכבי טופ מיפן, משהו שלפני עשור היה רק חלום. אבל עם הגיל מגיעה ההתבגרות, וגם הטעמים משתנים. אותו אדם שייתכן והיה להוט בזמנו לבנות מכונית שתהיה מסוגלת "להשמיד" כל מה שיעמוד בדרכה, עכשיו הוא פשוט שמח להיות הבעלים של מכונית כלשהי ולהתמקד יותר בשיפוצים מאשר בשיפורים. ג'ינאש ג'ורג', הבעלים של ה-NSX, מודה:
"אני זוכר את הימים ההם כאשר הביצועים היו מוערכים הרבה יותר מאשר היום. זה לא שאין לזה שום ערך היום, אבל אנשים של היום פשוט מציאותיים יותר במטרות שלהם. בזמנו, נראה שכולם היו שואפים להגיע להספקים מטורפים. אני לא חושב שלאנשים היום אכפת מזה כמו שהיה פעם"
עבור ג'ינאש, הפרוייקט הזה הוא שמירה על המכונית נקיה בתוך קווי העיצוב המקוריים שלה. כל השינויים שנעשו במכונית הם הפיכים. אמנם זה יכול להיות מתיחה לטעון כי התפיסה הזאת מחקה את המנטליות של בעלי רכבים קלאסיים, אבל בהחלט היא המדידה לסצנה בריאה כיום. מכוניות שלנו לא נועדו כדי להרכיב עליהן בודי-קיטים, יש לשמר אותן ולתחזק למען הדורות הבאים. כי יש רכבים שנתגעגע אליהם בעתיד..מי לא היה רוצה לרכוש עכשיו סיוויק טייפ R שנת 2000 שמורה, אפילו במחיר מופרך? או טויוטה סופרה טווין-טורבו? או RX-7 עם קילומטראז' נמוך? קהילה אמריקאית הגיעה לנקודה שבה הים מבינה שמכוניות של הילדות שלה הן לא בנות אלמוות. אנחנו לעולם לא נפסיק לשפר את המכוניות שלנו, לעולם! אבל יחד עם זאת, לא צריך לפחד להתבגר..
סצנה שלנו זקוקה לאנשים כמו ג'ינאש ג'ורג' כדי לספק איזון והשראה. איזון נכון שומר על אריכות ימים. בלי איזון, כולנו פשוט נאבד עניין ונמשיך הלאה. אם אנחנו, בתור חובבי רכב, רוצים שהרכבים שלנו יהפכו לדור הבא של קלאסיקות, חייבים להפגין כבוד בריא, מכולנו, לבניות ה-OEM+. אם אנחנו עדיין כאן - אז כולנו עדיין רייסרים. התשוקה עדיין שם, רק שהיא כבר מבוגרת.
מקור: Canibeat
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה